ב-31 במרץ 2019 יתקיימו הבחירות לנשיאות אוקראינה. השנה מספר המועמדים שנרשמו הגיע לשיא – 44, אם כי בפועל ברשימה הסופית יופיעו “רק” 39 שמות. איך קוראים לזה אם לא חגיגת הדמוקרטיה? לפי הסקרים האחרונים, הסיכויים האמיתיים להיבחר יש רק לשלושת המועמדים הבאים: פטרו פורושנקו – הנשיא המכהן, יוליה טימושנקו – ראשת מפלגת “מולדת” ואיש בידור, מפיק ושחקן ידוע במדינה – וולודימיר זלנסקי. נכון ל-23 במרץ אחוזי התמיכה בסקרים נראים כך: 25% – לזלנסקי, 13% – לטימושנקו ו-15% – לנשיא פורושנקו.
הבחירות הנוכחיות מעניינות מבחינה היסטורית. לראשונה המועמד המוביל הוא יהודי גלוי ויש לו תמיכה גבוהה באמת וסיכויי הצלחה ממשיים. לקורא הישראלי גם חשוב להבין מדוע בזמן האחרון התייר הישראלי נפל קורבן למשחקי הכס באוקראינה. על מה ולמה תגלו בהמשך.
פטרו פורושנקו (53) התחיל את דרכו כפוליטיקאי עוד בשנות התשעים. אחרי שסיים את הפקולטה ליחסים הבינלאומיים של אוניברסיטת שבצ’נקו בקייב, הוא נכנס לעסקים של אביו – ייצור סוכר במפעלים במחוז ויניצה. כך, בעצם, הוא הרוויח את הונו הראשוני שאיפשר לו לרכוש כמה מפעלי קונדיטוריה. הוא איחד את כל החברות שלו תחת השם “רושן” – שבעצם מהווה את ארבעת האותיות משם המשפחה שלו – פו-“רושן”-קו. בתחילת שנות האלפיים פורושנקו היה אחד המייסדים של מפלגה חדשה – מפלגת האיזורים שתוך כמה שנים הפכה לכוח משמעותי בפוליטיקה האוקראינית. החברות במפלגה נחשבה לקפיצה למסדרונות השלטון בקייב. עם הזמן השתלט על המפלגה ויקטור ינוקוביץ שהפך אותה למפלגה הגדולה והחזקה באוקראינה. בזמן המהפכה הכתומה התחבר פורושנקו לוויקטור יושצ’נקו שבמאבק קשוח מול ינוקוביץ עלה לנשיאות בשנת 2005. פורושנקו שימש בתקופה ההיא כמזכיר מועצת הביטחון של אוקראינה ואחר כך כשר החוץ.
פורושנקו בצבא הסובייטי ובשנות לימודיו באוניברסיטה 
העסק שלו בינתיים התפתח וצמח. חברת “רושן” בבעלותו הפכה למובילה בשוק השוקולד המקומי ואפילו התרחבה לחו”ל: רכשה מפעלי ממתקים ברוסיה וליטא. אחרי עלייתו לשלטון של ינוקוביץ פורושנקו היה חבר פרלמנט מן המניין עד שינוקוביץ’ לא מינה אותו לתפקיד של שר הפיתוח הכלכלי והמסחר.
פורושנקו בשנות האלפיים 
בשנת 2014 הגיעה שעתו היפה. אחרי סיום מהפכת הגאווה בסוף פברואר ומאות הרוגים בעימותים עם השלטונות הקודמים, המדינה הייתה בהלם וסכנה קיומית. במרץ של אותה השנה סופח על ידי רוסיה חצי האי קרים ואיזורים בדונבאס החלו למרוד. התקופה הקשה הולידה פוליטיקאים חדשים רבים אך אף אחד מהם לא הצליח לאחד את העם. פורושנקו ניצל את הווקום הפוליטי והניהולי והציג את עצמו כמושיע. במאי 2014 הוא נבחר לנשיאות בסיבוב הראשון עם רוב הקולות של 55%. זה היה ניצחון גדול וכמותו אחריות גדולה. לפני הבחירות הוא הבטיח להיפטר מהעסקים שלו ולפעול אך ורק באינטרסים של העם האוקראיני. ההבטחה לא קוימה – בגלל המצב במדינה לא היו רוכשים לחברה בשווי של כמיליארד דולר ולהפסיד על מימוש הנכס הנשיא הטרי לא רצה. הפתרון היצירתי נמצא מהר – העסק הועבר לניהול חוץ. ההבטחה השנייה – לשחרר את דונבאס תוך ימים ספורים אף היא לא התממשה. צבא אוקראינה, חלש וחסר ציוד ואמצעי לחימה, אמנם הצליח לשחרר כמה ערים באיזור, אך נתקל בהתנגדות מורדים המחוזקים בסיוע הרוסי. לזכותו של פורושנקו אפשר לציין כי הוא התנצל בפומבי על הבטחות השווא שנתן לפני הבחירות.
מבקריו של הנשיא טוענים כי הוא כשל ברפורמות החשובות: במערכת המשפט ובמאבק מול השחיתות הגואה במדינה. ובאמת, למרות הבאז הגדול והתיקים הרבים שנפתחו נגד פקידים בכירים, בפועל אף אחד מהם לא נכלא. ישנם כאלה שיצאו מבית המשפט עוד חזקים יותר והיום משתתפים במירוץ לנשיאות. לא שיש להם סיכוי, אך הם כאילו לועגים לנשיא.
לבחירות הנוכחיות פורושנקו הולך עם הסיסמה: “צבא, שפה, אמונה!”. הכוונה לצבא החדש והחזק האוקראיני שכביכול התחזק בזכות פעולות הנשיא. הצבא אמנם נהיה חזק יותר מבעבר, אך חודש לפני הבחירות התפוצצה פרשת שחיתות בצבא במעורבות של השותף העסקי של פורושנקו. כמובן, נטען שהוא לא היה יכול לפעול בלי חסותו של הנשיא.
בעניין השפה הוא מצליח יותר, בטלוויזיה ורדיו ממשיכים להכניס את האוקראינית כשפה מובילה עם שיעור זמן שידור גבוה יחסית לרוסית. מה שכן, יש פרשנים שמציינים כי פורושנקו עצמו מדבר רוסית בחיק המשפחה ואפילו בעבודה וזה לא ממש הולם את התדמית שלו כנלחם בשפה הזרה של המדינה העוינת (קרי רוסית ורוסיה).
בעניין השלישי – אמונה – הכוונה הייתה לאירוע ההיסטורי של קבלת העצמאות למעשה על ידי הכנסייה האוקראינית. בפועל, אנשים בשתי המדינות, רוסיה ואוקראינה, מאמינים באותו האלוהים, חוגגים את אותם החגים הדתיים, אך מעכשיו הכנסייה המקומית יכולה לקבל החלטות עצמאיות ולא תהיה לה כל תלות, בראש ובראשונה, פיננסית בכנסייה הרוסית שראשה יושב במוסקבה. כאן הנשיא באמת הצליח והוא מנצל את העובדה בכל פגישה עם הבוחרים במסעו ברחבי המדינה.
פורושנקו היום 
עוד הישג גדול של פורושנקו, שאף נשיא לפניו לא הצליח להשיג, היה הסכם שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופאי וכתוצאה מכך ביטול חובת אשרות הכניסה לאיחוד לאזרחי אוקראינה. אך, כהרגלו, גם כאן נשמעו קולות המבקרים, שכביכול הדבר איפשר למיליוני האוקראינים לצאת לאירופה בתור עובדים זרים. האמת, זה נכון, מיליונים מחפשים עבודות בחו”ל, אך הסיבה לכך טמונה במצב הכלכלי העגום במדינה ולא ביכולת לחצות את הגבול בלי ויזה. כמובן, הנשיא גם אחראי למצב הכלכלי, יגידו מתנגדיו ויהיו צודקים.
בזירה הבינלאומית לפורושנקו ישנו יתרון בולט על כל המועמדים האחרים במירוץ הזה – הוא שולט באנגלית רהוטה שמקל עליו בהתקשרות ישירה עם פוליטיקאים אחרים בעולם. באופן מוזר זה בכלל לא עזר לו ביצירת יחסים טובים עם טראמפ. מנפורט, יועצו של טראמפ לשעבר, במשך זמן רב עבד באוקראינה בשירות הפוליטיקאים המקומיים. מכיוון שלפורושנקו, כנראה, ישנו מידע על אופי עבודתו והתנאים, זה מסכן את טראמפ. חוץ מזה, בזמן הבחירות לנשיאות בארצות הברית, מקורביו של פורושנקו בגלוי תמכו במועמדת הדמוקרטית קלינטון והשפילו את טראמפ. בבוקר שאחרי הבחירות, כשנודע שטראמפ ניצח, הם נאלצו למחוק הרבה פוסטים בפייסבוק עם התגובות המשפילות.
יוליה טימושנקו (58) – היריבה הגדולה והמרה של פורושנקו גם התחילה את דרכה לפוליטיקה בשנות התשעים. עד עכשיו זוכרים אותה כאשת עסקים שהצליחה לבנות חברת תיווך גדולה בענף מסחר בגז טבעי מרוסיה. לא בכדי מכנים אותה לפעמים “נסיכת הגז”.
טימושנקו הצעירה 
היום היא אמנם יצאה מגיל הנסיכה, נראה כי יותר מתאים לקרוא לה “מלכת הפוליטיקה האוקראינית”. ואז, בסוף שנות התשעים, היא הרוויחה מאות מיליוני דולרים בפעילות התיווך המונופוליסטי של החברות שהיו בבעלותה. כמובן, זה לא היה יכול להשאר בלי תשומת הלב של החוגים הפוליטיים המתחרים ונגדה נפתחו הליכים פליליים. בסוף היא יצא מהפרשה ללא פגע. כמו במקרה עם הנשיא הנוכחי, הזמן של טימושנקו הגיע בשנת 2004, במהפכה היא, מן הסתם, תמכה ביושצ’נקו ולאחר נצחונו הפכה לראשת הממשלה הראשונה בתולדות אוקראינה. באותו הזמן היא נתקלה בעוינות של פורושנקו שלו גם היו אמביציות פוליטיות. היא הייתה ראשת הממשלה פעמיים, בין שתי הקדנציות התברג ינוקוביץ – בתור ראש המפלגה הגדולה בפרלמנט הוא הצליח להתמנות לראש הממשלה. בבחירות לנשיאות בשנת 2010 היא הפסידה לינוקוביץ ולאחר זמן מה נשלחה לכלא, לכאורה, על מעשיה בעת כהונתה. בפברואר 2014, מיד עם בריחתו של ינוקוביץ, היא שוחררה וכל התיקים נגדה נסגרו. במאי 2014 היא התמודדה בחירות לנשיאות נגד פורושנקו והפסידה. אך היא לא נשברה בפעם מי-יודע-כמה התחילה לאגור כוחות למערכות הבאות. היום היא ראשת מפלגה שיש לה נציגות בפרלמנט האוקראיני ומוכנה לבחירות החשובות, כנראה, בחייה.
טימושנקו היום 
טימושנקו הולכת לבחירות עם מסר שנוי במחלוקת – “המסלול החדש”. כל פעם ישנם מועמדים בבחירות שמבטיחים דרך חדשה אך ברור כי זו אמירה פופוליסטית ולא יותר מזה. מה שכן מבטיחה טימושנקו, זה לשנות את שיטת הממשל באוקראינה, להקטין את חשיבותו של ממסד הנשיאות ולהעביר את רוב סמכויותיו של הנשיא לפרלמנט.
בבחירות הנוכחיות נגד טימושנקו הפעילו טכנולוגיה מלוכלכת במיוחד. הבוחרים בקלפי יראו ברשימת המועמדים (השמות מופיעים לפי אלפבית) עוד טימושנקו אך לא יוליה אלא יורי. ההבדל הוא לא משמעותי וזה עלול לבלבל את הבוחרים המבוגרים שהם מרכיב משמעותי בקהל היעד של טימושנקו. הטכנולוגיה לא חדשה, השתמשו בה בעבר בהצלחה ומשכו שיעור קולות לא קטן מהמעמד המוביל. במקרה של הצבעה צמודה לכל נקודת אחוז ישנה חשיבות רבה. השימוש בטכנולוגיה המלוכלכת הזו מדגים שלפורושנקו אין יריב יותר מר מטימושנקו. ליתר דיוק, לא היה עד שהגיע…
וולודימיר זלנסקי (41) – הפיגורה החדשה בפוליטיקה האוקראינית, איש בידור ושחקן קולנוע מפורסם. עד עכשיו לא היה לו שום קשר לפוליטיקה חוץ מפרודיות על פוליטיקאים ודמות אחת שהוא גילם בסידרה “משרת העם”. זה היה תפקיד חשוב וגורלי, כנראה, ונספר עליו בהמשך.
זלנסקי הצעיר 
זלנסקי נולד וגדל בעיר התעשייתית קריביי ריג. אביו היה מדען ועבד פרק זמן מסוים במונגוליה והבן הצעיר עבר לשם יחד עם המשפחה. בחזרה לאוקראינה הוא המשיך ללמוד בבית הספר ואחר כך התקבל לאוניברסיטה, שם הכיר את רוב החברים שהיום עובדים איתו. לדבריו, הוא יהודי והייתה לו אפשרות לעלות לישראל אך הוא בחר בחיים באוקראינה. עוד באוניברסיטה הוא השתתף בתחרויות הקומיקאים שאז היו פופולריות מאוד במדינות ברה”מ לשעבר. הוא וחבריו הצליחו והגיעו לליגה הגבוהה ברוסיה. כבר בתחילת שנות האלפיים הוא הבין את הפוטנציאל של שוק השואו-ביזנס, והקים יחד עם החברים את חברת “רובע 95” הקרויה על שמו של הרובע בקריביי ריג שבו הם גדלו.
עד סוף שנות האלפיים החברה הפכה ל-“אולפן רובע 95” והמשיכה לצמוח ולתפוס פלחי שוק שונים. בהתחלה הם חתמו על שיתוף פעולה עם ערוץ הטלוויזיה “אינטר” – הגדול אז במדינה. שעות שלמות של הומור האולפן תפסו זמן השידור הכי יקר בערוץ. האולפן השיק שורת תוכנות טלוויזיה מכל הסוגים. בו בזמן התחיל האולפן להפיק מחזמרים, סרטים וסדרות, לרוב קומדיות ולרוב ברוסיה. אז השוק האוקראיני כבר הפסיק לספק אותם. בשנת 2012 עבר זלנסקי ואיתו “אולפן רובע 95” לערוץ המתחרה “1+1” בבעלותו של האוליגרך איגור קולומויסקי. עם הזמן הפך זלנסקי למיליונר ודמות מוכרת בכל בית באוקראינה ורוסיה.
זלנסקי בסרט “אהבה בעיר הגדולה”: שחקן וגם מפיק 
המפנה הגיע בשנת 2014 וזלנסקי ושות’ בחרו בצד האוקראיני. הם הפסיקו להופיע ברוסיה ואף תרמו מיליונים לצבא האוקראיני. כמובן, זה פגע ברווחים אך הם טענו כי עשו זאת מתוך הרגשות הפטריוטיים. תוך זמן קצר זלנסקי ושותפיו הבינו כי החברה האוקראינית השתנתה, הסרטים מרוסיה כבר נתפסו כעוינים ובעלי תעמולה רוסית וסובייטית. לאור ההתפתחויות בחברה ובפוליטיקה, הם התחילו לצלם סדרה חדשה – “משרת העם”.
בסדרה זלנסקי מגלם את דמותו של וסיל הולובורודקו, המורה להיסטוריה שבמקרה הפך בין לילה לנשיא אוקראינה. רק אתמול וסיל היה בזוי בקרב הקולגות בבית הספר ולא כל כך אהוב במשפחה, גרוש עם בן, והיום הוא נשיא המדינה וכל אחד רוצה להפיק תועלת מההיכרות איתו. כמובן, בשלטון – הממשלה והפרלמנט – לא עזבו את הנסיונות להשחיר, לשחד ולהפיל אותו, אך בכל פעם הוא מצליח לשרוד פוליטית. אין לו צוות והוא ממנה לתפקידים הרגישים במדינה את החברים שלו – לא מקצוענים אך אנשים כנים בהחלט. הוא הצליח לכופף את האופוזיציה והאוליגרכים והמשיך באורח החיים האסקטי שלו. בתחילת כל פרק בסדרה הוא מגיע לעבודה ברכיבה על אופניים ולא בלימוזינה כמו היריבים שלו. לסדרה היה גם המשך ובו הוא ממשיך להילחם אך בסוף כאילו נכנע ומתפטר. כמובן, היה ברור שמדובר בעונה השלישית אך אף אחד, וכנראה, גם זלנסקי עצמו, לא חשב איך יסתובב הגלגל.
זלנסקי בדמותו של וסיל הולובורודקו – נשיא אוקראינה 